אירה, אני מתנצל מראש על המשפטים הארוכים אבל זה כי התאמצתי בשבילך.

כבליין המסותבב לא מעט ואחד שבילה באוגנדה מספיק זמן כדי ליצור אנושות חדשה -לא באמת אבל להגזים זה טוב- אני רוצה לאמר שאירה כמובן גם צודקת אבל גם צריכה ללמוד משהו קטן על הסביבה הזאת של האוגנדה.
קודם כל הבדיחה עם הבלונדינית ממש רלוונטית זה ברור שציפית למשהו אחד: בדוגמת מה שגרם לך טוב לבסוף “אווירה נעימה, מוזיקה טובה, אמריקאים מזדקנים ולא רועשים, אוכל סבבה ומלצרית נחמדה לאללה” [המלצרית הפכה את המייקס פלייס -מקום די שומם לטעמי- יחד עם עוד כמה גורמים לא מזיקים -"אמריקאים מזדקנים"- לחוויה מוצלחת עבורך] וקיבלת משהו אחר “מלצרית שהיתה נחמדה בערך כמו אידי אמין” -דימוי לא רע אבל כבד -.

בשבחה של האוגנדה כיצרנית תרבות כבר הגו לפני אז אין לי מה להוסיף.

מה שחשוב לי לאמר לך שהתחושה שלך שהיחס העוטף אותך באוגנדה הוא לא כל כך חברתי היא בוודאי נכונה אבל חשוב שתביני למה.

הפסיפס האנושי המרכיב את החברה האנושית המגיעה למקומות בילוי כמו האוגנדה הנוהג שלא להגדיר את עצמו בעזרת מינוח “סצינת האנדר גראוד” [להלן יקרא הסצינה מתוך מחסור במינוח מדויק, חשוב לי להבהיר! כי המושג סצינה לא בא מתוך יומרנות אלא מתוך צורך למילה שתגדיר תופעה חברתית אחת מיני רבות ], סובל מתופעת קומניזם קלה לעין המתבונן.
הסצינה כמובן מורכבת מאנשים מרתקים מורכבים יצרתיים ובדרך כלל בעלי יכולות אישיות יחודיות, כידוע לחברה האנושית ולהסטוריה נפשות כאלו מלוות גם באדישות ראשונית, אנשי הסצינה אינם קלים לתקשורת או לדו שיח ואינם פתוחים וחשופים במובן הקליל והראשוני של מושגי הפתיחות.
כן לא תמיד כיף להכנס לאוגנדה, מאוד בקלות אתה מסוגל לחוש שפלשת לביתו של שכן באמצע ארוחת ערב -בדרך כלל זה מרגיש יותר כמו באמצע צפייה בגמר של “כוכב נולד” או כל תוכנית אחרת המרתקת את השכנים שלך -.
אבל מה שבאמת חשוב להבין - לי בכל אופן חשוב שתביני אירה - שכל זה אינו נובע מתוך שנאה או רוע לב.
אני עצמי, אדם המחשיב עצמו חברותי ופתוח מאוד, חשתי פעמים רבות שהתקשורת הבן אישית אם אי אילו טיפוסים המרוכזים באופן סוציולוגי ב”סצינה” קשה עלי, זאת למרות היותי מסתובב באותה “סצינה” באותם ברים ובאותם התרחשויות באופן די קבוע.
עם הזמן הצלחתי להבין שכל זאת לא מתוך רוע לב או אנתיפטיות חלילה, המעטה הראשוני למרות היותו קשוח ומתנכר נסדק בקלות רבה ואז מתגלה הפרצוף האמיתי, אנשים טובים ונחמדים באמת.
תביני משהו חשוב, הרי המלצרית שלך לא הייתה נחמדה אלייך -באופן הסתברותי- כי אהבה אותך, סביר יותר להניח שהמניע לנחמדות היה הטיפ הנחשק, הנורמה החברתית, מצב יחסי המין שלה או כל אמביציה אפשרית אחרת.
ב”סצינה” -באופן הסתברותי- המלצר יקדם את פניך כפי שהוא חש באותו רגע וכפי שהוא חש אלייך, ואם הוא לא מכיר אותך הוא לא יהיה נחמד באופן מרגש, באמת זה ככה היחס יהיה כנה ועניני, וכן זה לא תמיד כיף.
שאתה מגיע למקום אתה רוצה לחוש שמתיחסים אליך שדואגים לך, אז בדרך כלל המארחת מחייכת אליך, וגם אם תאלץ לחכות 20 דקות בכניסה בגלל שאנשים שמנים אחרים כרגע אוכלים היא עדיין תחייך אליך, על זה היא מקבלת כסף ורק על זה ורק בגלל זה היא מחייכת.
ב”סצינה” תקבל יחס עניני, יש מקום תשב לא אז לא ואף אחד לא ינגב לך את הדמעות.
אבל באמת אנשים שם יוציאו מעצמם הרבה בעבורך במיוחד כשמדובר ביצירה או באומנות שלהם.
וזה מה שמרגש באוגנדה, החור הקטן הזה במימדי ארונה של אנה פרנק, מציע ללא כל יומרה את מיטב תרבותה של ירושלים, בלי סמלים בלי חיוכים ובלי מחיאות כפיים פשוט תבואו אם זה עולה כסף תשלמו ותכנסו לא יותר ולא פחות, אל תפגעי זה לא אישי זה תרבות דו שיח אחרת, את הגעת לסרט בלי תרגום וזה מעצבן.
וזה מובן למה.

בפעם הבאה תבואי חשופה ופגיעה יותר, שבי על הבר אם יש מקום, תבקשי איזה אספרסו ארוך שיסדר לך את הראש, תאכלי משהו -אני ממליץ על החומוס כשהוא טרי, הוא מובא מאל אמין שזהו החומוס הערבי הכי טוב בירושלים קיים כבר 40 שנה מגלגל מליונים ולמרות זאת הוא נסגר כל יום ב14- תעלעלי באיזה קומיקס גולגולת וחריצים ותנסי לראות באיזה צורה מתייחסים אליך כשאת לא מצפה לכלום.
מאחל לך חוויה נעימה…

תראה. תשמע. תראה. תשמע…
אמנם טחינה היא אמא של חומוס (עושים חומוס מטחינה, אבל לא עושים טחינה מחומוס), 99% מהטחינה שאתה יכול להשיג במקומות היא סוג של מי חומוס וצבע אקרילי מדולל.

אני הכי הכי אוהב חומוס עם גלגירים.