בסוף המאה ה-14 תועד בדנציג מקרה, בו תינוקת בת שנה נשמטה מידיה של נסיכה ברדנבורגית לרצפה והתנפצה לרסיסים – ממש כאילו היתה עשויה מזכוכית.

העובדה כי כעבור שנה התברר הסיפור הזה התברר כמובן כבדיה מוחלטת (הוכח כי האם, שהיתה פילגשו של הפיזיקאי ארנסט לידל, רצחה את התינוקת וזללה אותה, לאחר שאיבדה את דעתה שפיותה מהרעלת כספית בעת שסייעה ללידל באחד מניסוייו – וכי התינוקת שנמצאה שבורה לרסיסים היתה רק בובת חרס מלאכת מחשבת שהוזמנה מידי רב-אמן בסכום עתק), לא מנעה מעשרות מיליוני אירופאים טיפשים להכנס לבהלת ענק (מה שמכנים פסיכוזת המונים – Psychosis of the Masses לפי ה-DSM), לפיה הם עשויים מזכוכית והם חיים את חייהם בחשש מתמיד.
המגיפה הפסיכולוגית היתה כל-כך רווחת שאפילו הנסיך צ’ארלס המטורף מלך צרפת ביקש מיועציו לעטוף את כל גופו בשכבות רבות של פרוות צובל וארבנת כדי שלא יתנפץ, חלילה. מצד שני, מה הייתם כבר מצפים מאדם שקוראים לו “צ’ארלס המטורף”? או לסירוגין, מצרפתי מסריח?

צ’ארלס המטורף התחרפן רשמית בשנות העשרים לחייו, והיה לבדיחה הגדולה של צרפת (הלא היא הבדיחה הגדולה של אירופה), כשסירב להתקלח במשך חצי שנה, התחתן עם סוסת פוני, דרש לאכול רק בשר תנין ולשתות רק חלב אם טרי.

אומרים שלטירוף אין גבולות, ובהלת הזכוכית הוכיחה את זה יפה מאוד. לקראת סוף המאה ה-17 התגלו 62 מקרים אמיתיים של מחלה חדשה לחלוטין, שלא תועדה עד אז באף מקרה בהיסטוריה של האנושות: מחלת העצמות הפריכות (סינדרום לובשטיין, Osteogenesis imperfecta). היא נגרמת ממחסור חריף בחלבון קולגן כתוצאה מאי-יכולת של הגוף לספוג ויטמין C. על אף נדירותה היחסית של המחלה הבאמת מדכאת הזאת, מאז המאה ה-17 ועד היום שיעור החולים בה בעולם הולך וגדל באופן אקספוננציאלי, ומומחים מעריכים כי עד 2025 אחד מכל 12 תינוקות בעולם יוולד עם המחלה. ההמחלה מתפתחת בקצב מהיר לא רק במספר החולים אלא גם במורכבותה – ב-50 השנים האחרונות זוהו חמישה סוגים שונים לגמרי של המחלה (הסוגים מסווגים בסימפטומים שונים שנעים ממבנה עצמות חריג, אובדן שמיעה וכישורים מוטוריים, וניוון שרירים בדרגות שונות). התינוקות שנולדים איתה נולדים זקנים. במקרים החריפים יותר הם יסבלו מיומם הראשון ועד האחרון מתסמינים של אוסטאופורוזיס מהסוג הגרוע ביותר ועד ניוון מוחי.
עשו על זה כמה סרטים (אחד מהם הוא הסרט של נייט שאמאלמאלמאלמלאן, “בלתי שביר”) ויש אפילו אגודת חולי העצמות הפריכות (והם החלו לפעול לאחרונה גם בארץ).

ההיסטוריה של המחלות האנושיות הולכת ונפרשת לפנינו בשנים האחרונות, ובשנים האחרונות מתגלות עוד ועוד מחלות שנולדו כשיגיון של איש אחד.
כמו למשל סינדרום אהלר-דאנלוס (Ehlers-Danlos syndrome) – מחלה שנובעת גם היא ממחסור בחלבוני קולגן ברקמות העצמות, העור והמפרקים. במקרה הזה העצמות אינן פריכות כלל וכלל – אנשים יכולים לעקם את מפרקי האצבעות, המרפקים, הברכיים, הצוואר, עמוד השדרה ולמעשה כמעט את כל גופם (גם את העור) בזוויות אלסטיות בלתי רגילות (אם אין לכם קיבה רגישה, תחפשו את זה בגוגל ותראו תמונות מגעילות של אנשים דפוקים לאללה). מחקר של חוקרת צעירה בשם בלה לה-גורני מאוניברסיטת קליפורניה גילה כי מקור המחלה, שזוהתה לראשונה רק במאה ה-12, בקרקס צועני נודד בו אחד המופיעים זכה להצלחה רבה כשהפגין טריקים שאפשר לעשות עם כתף פרוקה. החקיינים באו מיד אחריו, ובתוך קצת יותר ממאה שנים התגלה המקרה המולד הראשון של EDS. הילדים ש”זכו” להוולד עם הסינדרום הגועלי הזה גויסו בגיל מוקדם לקרקסים וזכו לקבל סכומי עתק (ביחס לאותה תקופה) עבור הכשרון הנדיר.
אז אם אתם רואים מישהו שמשוויץ בזה שהוא יכול לקפל את האגודל שלו אחורנית, תדעו שהוא לא באמת עשוי מגומי.

אבל דיברנו על אנשים שבירים ועצמות פריכות.
יש הרבה מאוד הוכחות לכך שמחלות הן דבר פסיכוסומטי, אבל לאחרונה גוברות גם ההוכחות לתופעה הפוכה. יותר ויותר מדענים טוענים לאחרונה כי אם מחלות רבות הןו תולדה של הדאגה האנושית, למה אנחנו מסוגלים להביא אם לא נתרכז בדאגות?

בני-אדם רבים נולדים עם תכונות-על, כמו כוח עצום, עמידות לכאב (בשנים האחרונות התגלה מקרה נדיר ביותר של עמידות מוחלטת בפני כל כאב – פחות מ-20 חולים בארה”ב כולה) ועוד.
בן אנדרווד הוא ילד שנולד עיוור אבל ניחן בכושר סונארי מופלא, כמו איזה דולפין או משהו:

מייקל לוטיטו, “השרקן האנושי”, תועד כמי שמסוגל לאכול הכל – ונכנס לספר שיאי גינס כאדם הראשון בהיסטוריה שאכל מטוס מחורבן שלם.

נזירים בודהיסטים רבים תועדו כמי שהצליחו ליצור בעצמם די חום כדי להרתיח מים בכוס ואחרים אף הפיקו מספיק חשמל מגופם כדי להדליק מנורה.

מי שהיה לאחד המקרים המעניינים ביותר הוא וויליאם רנקין, שנפטר לפני כמה חודשים.
בשנת 1959 רנקן טייס מטוס קרב מסוג J-8 טס במהירות של 1000 קמ”ש במהלך בטיסת אימון מעל שמי מזרח ארצות-הברית, וכשנכנס אל תוך ענן קומולונימבוס (ענן עצום שגורם לסופות ברקים ורעמים ולשלג) בגובה של 14 קילומטרים באוויר, כשהמנוע שלו שבק חיים. בלי לחשוב הרבה, רנקין לחץ על כפתור מפלט תא הטייס ושוגר אל תוך הענן.
הטמפרטורה בחוץ היתה משהו כמו מינוס 50 מעלות, והלחץ האטמפוספירי – לא יודע בדיוק, כנראה משהו דפוק לגמרי. זה היה כלכך דפוק לגמרי, שהתאים בגופו של רנקין התרחבו באופן מידי ומתוך העניים והאף והאוזניים של רנקין פרצו שטפים מידיים של דם. גם באוויר המקפיא שאמור לאלחש כמעט כל כאב, לרנקין כאב כמו שלא כאב כנראה לאף אדם בכל הגוף בבת אחת.
הבטן שלו התנפחה למימדים של כרס של אשה בהיריון.
רק אחרי חמש דקות של נפילה חופשית בתוך גבישי קרח וגושי ברד גדולים, הצליח המצנח שלו להפתח. סופות אדירות העיפו אותו לכל הכיוונים בשמיים תחת גשם וברקים. בשלב מסויים פגע ברק במצנח שלו והעלה אותו מיד באש. רק 40 דקות אחרי שנפלט מתא הטייס, נחת איכשהו בלב יער.

רנקין הנציח את הסיפור המדהים שלו בספר שנקרא “האדם שרכב על הרעם” שלא קראתי. מחקרים שבוצעו בגופו של רנקין גילו כי הוא עמיד ביותר לפגיעות גוף, הרבה יותר מאדם רגיל. בניסוי אחד הטיחו בפניו בכוח לבנת בטון, ולא זו בלבד שהוא לא התלונן על כאבים רבים (רנקין עצמו לא סבל מאותו סיבוך גנטי המונע מהלוקים בו לחוש כל כאב), הוא אף לא נשרט כלל בפניו.

אני חושב שאחד הדברים שהייתי רוצה מכל דבר אחר בעולם הוא לרכוש לעצמי יכולת-על כלשהי. אני מעוניין בזה בעיקר כדי לסגור חשבונות עם כלמיני אנשים.
יש אנשים שלקחו את השאלה הזאת קצת יותר מדי ברצינות, והקימו עמותה אמיתית לאנשים שהיו מתים שיהיו להם כוחות-על:
http://www.worldsuperheroregistry.com/world_superhero_registry_gallery.htm

זה ממש מגניב ודפוק לגמרי.

אז איזה כוחות-על הייתם אתם רוצים שיהיו לכם?

(זה נהיה ממש ממש דפוק על כל הראש לקראת הסוף)

צריך לקחת את כל החראות האלה, כל הילדים בני ה-17 וה-16 ולשטוף להם את המוח טוב טוב באקונומיקה, ואחר כך להכריח את כולם – את כולם, בלי יוצא מהכלל – להתגייס לקרבי. צריך לפטר את הרופאים הצבאיים, וצריך לתת עונש ביציאות לכל מי שמעז להתבכיין.

כל אחד יכול וצריך להיות לוחם, לא אכפת לי כמה הגוף שלו דפוק. להפך, אנחנו צריכים את כל האנשים האלה בחזית – לא יכולים לרוץ? אל תתנו להם לרוץ. תנו להם משגרי טילים. תנו להם לנהוג בטנקים, את זה אפשר לעשות בישיבה. אם מישהו מסוגל לשבת מול מחשב או דלפק קבלה של איזה מח”ט מבוקר ועד ערב, הוא גם יכול באותה מידה בדיוק לשבת בתוך טנק ולפוצץ דברים. הברכיים שלך דפוקות? סבבה, תחתום על די-9.

הנה הרעיון שלי: לקחת את כולם, את כ-ו-ל-ם לקרבי. חוץ מאת הערבים, כי תסלחו לי אבל בואו לא נהיה אידיוטים כאן, אוקיי?

צריך לקחת את כל הבנים לקרבי, גם את העקומים ביותר, ולעשות מהם גברים. אחר כך צריך להעיף את כל הבחורות מ”קרקל” ומדלפקי הקבלה ומשולחנות השלישות ומקורס טיס ולהעיף אותן לחיל מודיעין.

תסלחו לי בנות, אתן נורא מתוקות ואתן יכולות לעשות הכל, בטח, אבל אני לא יכול לסמוך על אישה לנהוג באוטובוס (למה אתן חושבות שיש כל-כך מעט נהגות אוטובוס? כל החיים ראיתי אולי 2). עזבו לנהוג, נשים בקושי יכולות ללכת ברחוב בלי שאיזו חנות תכשיטים תסיח את דעתן. כל גבר כאן שאי-פעם הלך ברחוב עם בחורה יודע שאי-אפשר להתקדם 20 צעדים בלי שנעליים או תכשיטים ימשכו אותה לחלון הראווה כמו פדופיל לסניף של Toys R Us.
וכמובן, בואו נודה על האמת, אתן לא יודעות לנהוג.

אני לא אומר שאני טוב מכן ושאני צריך להטיס מטוסים, אני עיוור כמו עטלף ויש לי קוארדינציה של רגב פנאן (עזבו – מוני פנאן), אבל אני רק אומר שבואו לא נבזבז 5 מיליון דולר על הכשרה בשביל כותרת שתסתום לקוקסינלים של זכויות האדם וכל השטויות האלה שממציאים פה בזמן האחרון את הפה. אני בטוח שיש אי-שם בחורה או שתיים שגם בטח היו מסוגלות לתפקד טוב כטייסות רוב החודש, אבל בואו נעשה לעצמנו טובה ונפסיק לזיין את השכל ולבזבז לכולנו את הזמן ואת הכסף.

אנחנו צריכים אתכן במודיעין, יחד עם כל שאר הכוסיות. אתן חכמות בדרך כלל וצריך לנצל את זה.

אגב, לגבי קרקל – זה נורא חמוד ומקסים בעיני שיש בחורות ששוקלות כמו גמד אדום ומסוגלות לסחוב נגב ומאג (אם אתה טיפש מספיק כדי להתנדב לסחוב מאג כל השירות, אז מגיע לך), אבל אני יודע אישית שכל הבחורות האלה מגיעות לשם כדי לקבל זין על בסיס יומי. קרקל לא עושים כלום, ואל תזיינו לי את השכל כי אני יודע טוב מאוד מה הם עושים שם – שמירות וסקס. ואם אני לא הזדיינתי במוצב, לאף אחד לא מגיע להזדיין במוצב.

כל המח”טים וכל האוגדונרים והמפקדים וכל הדפקטים שיש להם פקידות או מזכירות או איך שלא תקראו לזה – צריך לקחת להם אותן, לתת להם טלפון חכם ביד וללמד אותם להשתמש באאוטלוק. ושיכינו לעצמם קפה, זה לא מסובך.

את כל הפקידות צריך לזרוק לאיזה בית ספר מזורז לערבית/פרסית/מחשבים ומשם בבעיטה ישר לחיל מודיעין לעשות משהו חיוני ומשמעותי עם השנתיים המסכנות שאתן משרתות.

אגב, כל הפמניסטיות שכנראה תכף יפתחו עלי את הפה שלהן – אם אתן טיפשות מספיק לרצות לשרת בתפקידים של גברים, אז אל תהיו צבועות ותעשו 3 שנים כמונו. אל תזיינו את השכל, זה פשוט שקוף מדי שאתן רק רוצות לבלבל את המוח.

יש עוד תפקידים חשובים שבחורות צריכות לבצע בצבא כמו לוחמה אלקטרונית, אב”כ, לקפל מצנחים ולשכב עם לוחמים (סליחה, קוראים לזה פ”פ) – חבל לבזבז אתכן, אתן יקרות לנו מדי.

צריך לזרוק לכלא את כל השוטרים הצבאיים, בלי יוצאים מהכלל, אבל לפני-כן צריך לתת להם לישון לילה בבסיס לוחמים בשטחים או בגבול הצפון כדי שהחיילים יוכלו לעשות להם שמיכה. בעצם עזבו, אם אני הייתי רמטכ”ל הייתי משאיר את השוטרים הצבאיים בתפקיד ונותן להם לחלק דו”חות, בתנאי שאם הם נותנים ללוחם דו”ח הוא רשאי לפוצץ אותם מכות עד זוב דם בלי לקבל על זה עונש (דיסקית וכומתה – בסדר, שיהיה).

צריך לפטר את כל הנהגים. פשוט לא צריך אותם, הם עולים יותר מדי כסף ואין בהם שום צורך. זה לא מסובך גם לנהוג וגם לירות באנשים, שוטרים עושים את זה כל הזמן.

צריך להעלות את המשכורות ללוחמים ולבחורות שעושות דברים מעשיים בצבא.

אני לא צריך לטחון 30 יום מילואים בשנה. יש אנשים שטוחנים גם יותר. והסיבה לכך היא פשוטה מאוד – יותר מדי ילדים מתגייסים להיות ג’ובניקים ואחר כך גם לא עושים שום מילואים, ואז כל העומס נופל על הכתפיים של מעט האנשים שהתגייסו לקרבי. המדינה חושבת שאנחנו פראיירים, לכן הם ממשיכים לטחון אותנו במילואים כל החיים.
אני אסביר.

לפני שנה ומשהו הזדיינה לי הברך. לגמרי. פקקט. אם הייתי עכשיו בסדיר, הייתי יכול לצאת מקרבי בלי כל קושי. כמובן, הייתי מרגיש כמו סמרטוט כל החיים שלי – לא כי זה מה שכולם מרגישים אלא כי להיות גבר זה משהו שעומד בראש סדר העדיפויות שלי. אבל עכשיו, כשאני במילואים, לא נותנים לי להישאר בבית כאילו שאני חשוב להם כמו השגריר לאו”ם או נגיד בנק ישראל. כל מה שאני עושה במילואים זה להחליף לוחמים סדירים, כדי שיוכלו לצאת לחופשת הרגילה שלהם ולהביא ביד כל יום כי רוב הבחורות מעדיפות להזדיין עם ג’ובניקים מחורבנים.

אני רוצה שתהיה מלחמה. אני רוצה שיהיה פה כזה בלאגן גדול שאנשים יקבלו קצת שכל סוף סוף. אני רוצה עוד הזדמנויות להרוג מחבלים, אני רוצה גם לענות אותם קצת כשאף אחד שיכול להלשין עלי ל”בצלם” לא נמצא בסביבה.

ממתי לעזאזל עינוי למחבלים נהיה דבר שלילי?!! כוס אמא של כל יפי הנפש, הזהבה-גלאונים האלה שמגינים על המפלצות האלה כאילו היו ילדים חוסים, הם לא פחות גרועים מהם בעיני.

אני רוצה להרוג מחבלים או “לוחמים” של האוייב. במבצע “עופרת מתוקה” קראו להם בחדשות “לוחמי חמאס” ורציתי לזרוק את הטלוויזיה מהחלון על הבנאדם הבא שיעבור לי מתחת לבניין. רציתי לחנוק את כל מגישי החדשות עד שהצליל האחרון שיבקע מגרונם יהיה “קרבחעחעעעעע”. התקשורת בישראל ביישה את המושג האצילי שנקרא “לוחם” ואני לעולם לא אסלח לאוכלים בתחת האלה.

אני רוצה להרוג את כל המחבלים והסייענים שלהם, את המפלצות האלה שכנראה השטן שלח כדי שיהיה פה מעניין קצת. אני רוצה להרוג אותם כשהם קטנים, וזה לא ממש מזיז לי כמה קטנים הם – במלחמה, אם אני נתקל בילד בן 12 שמחזיק נשק ביד אני עושה ממנו רוטב סלסה. לא אכפת לי אם הם נכים, נשים בהיריון או מפגרים בשכלם – ההיסטוריה מלמדת שהאויבים המעוותים שלנו לא בוחלים בשום אמצעי.

במלחמה הבאה אני הולך להיות Duke Nukem 3D בהינתן ההזדמנות. אני לא מפלצת, אני לא הולך לירות בחפים מפשע בחיים כי אני לא היטלר, אבל אני כן חושב שצבא צריך להיות צבא.

צבא צריך להיות דפוק על כל השכל, צבא צריך להיות מרתיע ומפחיד ונורא – האויבים שלנו צריכים לפחד מהחיילים שלנו, לא מנשקים fancy shnancy. הלוואי שהיינו כמו הצבא הרוסי או אפילו הסיני – צבא אלים, שבוזז ומתעלל במי שצריך וכולם מפחדים ממנו.

אני מודה לאלוהים שאנחנו לא דפוקים כמו האמריקאים שאונסים בעירק ובמפרץ גואנטנמו, כי אנשים שאונסים הם חולים, מעוותים ובזויים בעיני לא פחות ממחבלים. חייל שאונס צריך להוציא להורג על המקום בירייה, ללא משפט. בלי נוהל מקוצר שכזה, ההורים שלו בטח יגישו ערעור לבג”צ והשופטים שלנו יחננו אותו ויתנו לו ליטוף ונשיקה בטוסיק.

למרבה האושר, בישראל החיילים לא אונסים, וזה בגלל שאנחנו לא אומה נחשלת, וגם כי אפילו בני סלע לא ירצה לאנוס ערבייה, בואו נודה על האמת (ואל תנסו לבלבל לי בשכל שיש ערביות יפות כי אין – שירתתי 3 שנים בשטחים והערביה היפה היחידה שראיתי בחיים היא שאקירה). אה, סליחה, אנחנו לא אונסים אותן בגלל שאנחנו גזענים. אבל אני סוטה מהעיקר – אנחנו לא אונסים ערביות כי אנחנו לא מעוותים וכי יש לנו כבוד עצמי ולא גדלנו בתרבות חשוכה ואלימה. אנחנו לא כולאים את ההומואים שלנו בכלא, אנחנו לא חותכים לנשים שלנו את הדגדגן כדי למנוע מהן להנות מסקס מתוך פחד קמאי שיבגדו בנו, אצלנו לא מותר בחוק להטריד מינית נשים לא נשואות, אצלנו לא רוצחים על רקע “כבוד המשפחה” (איזה אבסורד, בחיי – אצלנו רצח במשפחה זה לא בדיוק משהו שמביא כבוד. אולי בן רופא ובת עורכדינית, אבל זה בגלל שאנחנו יהודונים שצמאים לכסף, אלא מה). במילים אחרות, גם אצלנו לא חסר חרא אבל אנחנו כן טובים יותר מכל שאר אומות העולם חוץ (חוץ מהטיבטים, שהם כנראה באמת בני האלוהים ובני-האדם היחידים שמגיע להם לשרוד בעולם לאחר השואה הגרעינית הבאה).

אני לא צמא דם. כלומר, אני כן קצת, אבל זה לא אומר שאני לא רוצה שלום. אני כן רוצה שלום, באמת שאני רוצה שלום. אני נולדתי לשלום, בחיי, ואני לא צוחק אתכם. אני נולדתי לשלום שרק יגיע, אני נולדתי לשלום שרק יבוא, אני נולדתי לחלום נה נה נה נה נה, אני רוצה אני רוצה להיות כבר פה.

אני רוצה להיות מסוגל לנסוע לחברון כדי לקנות ריהוט זול, אני רוצה לעשן סמים בדמשק כי הסורים בטח לא נהיו דפוקים כל-כך סתם ככה, אני רוצה להשתין על קברים של אאייאטולות בטהרן, אני רוצה לבקר בביירות ולזיין שבדיות טיפשות שאין להן הרבה כסף כדי לטייל במקומות שווים בעולם, אני רוצה לקנות נפט בזול מערב הסעודית ולאכול כנאפה וחומוס בעיראק כי זה כנראה הדבר היחידי שהם יודעים לעשות במדינה העקומה הזאת, אבל קיבינימט, לא נראה לי שזה אי פעם יקרה בלי מלחמה אחת טובה שתסדר פה את העניינים.